החלטה בתיק ע"מ 1889/09

המשיב הינו קטין כבן 14, שביום 21.3.09 יידה לכאורה אבנים לעבר ג'יפ צבאי. אחת האבנים פגעה בג'יפ. בגין כך נעצר והוגש נגדו כתב אישום.

בקשת התביעה נדחתה על ידי בית משפט קמא בשל ארבעה נימוקים: הראשון, כי המדובר באירוע חד פעמי; השני, כי המדובר במשיב שהצטרף לאחרים באופן ספונטאני ללא תכנון מוקדם; השלישי, כי המשיב הינו בן 14; הרביעי, לאור העובדה כי אביו של המשיב הבטיח כי המשיב לא יחזור על מעשיו ובית המשפט התרשם כי האווירה בביתו של המשיב הינה תומכת ובני ביתו יפעלו למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד.

אציין כי אביו של המשיב חזר בפניי על נכונותו והתחייבותו מהערכאה הראשונה להשגיח על בנו והצהיר כי בנו לא יחזור על המעשים. אף אני, כבית משפט קמא, התרשמתי מכנות הדברים.

התביעה טענה כי החלטתו של בית המשפט שגויה ואינה תואמת את ההלכה המקובלת ולפיה זריקת אבנים מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, גם כשמדובר בקטין בגילו של המשיב.

הלכה היא כי יידוי אבנים מצדיק ברגיל מעצר עד תום ההליכים המשפטיים. יחד עם זאת, אין המדובר במעצר אוטומטי, וכל מקרה נשקל על פי נסיבותיו. וכפי שנקבע בעניין בש"פ 7049/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4387 ,עמ' 4388:

"נדמה כי אין צורך לחזור ולומר כי ההשקפה הניצבת ברקע חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, הנה כי השימוש בנשק המעצר, שמטבעו נועד למטרה מניעתית, צריך להיעשות בזהירות רבה, הואיל וכרוכה בו פגיעה בזכות היסוד של נאשם לחירות. לפיכך, הורה המחוקק כי לא ייעצר אדם אלא אם נכח בית המשפט כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שיחרור, שפגיעתם בחירותו של אדם פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). כך יש לנהוג בדרך כלל , ובמיוחד בעניינם של נאשמים צעירים, וקטינים בפרט, וכן בעניינם של נאשמים שזו להם מעורבות ראשונה בפלילים או שעברם אינו מכביד יתר על המידה. במסגרת שיקולים אלה יש, מטבע הדברים, לתת את הדעת לשאלות של מדיניות משפטית רצויה, אולם גם לנסיבות המיוחדות של הנאשם שבית המשפט מתבקש לעצור אותו" (ההדגשה אינה במקור)

כשמדובר בקטינים בני 14 או צעירים מכך, יש לבחון היטב חלופת מעצר שתאיין את המסוכנות. נערים, ואולי יש לומר ילדים בגיל זה, אינם מגובשים בדעתם ונוחים להשפעה. הכוונה העומדת מאחורי מעשיהם הינה פעמים רבות שונה באופייה משל חבריהם הבוגרים יותר. וכפי שנוסחו הדברים בע"פ 1583/91 מדינת ישראל נ' פלונים, פ"ד מו(5), 94 ,עמ' 99-100:

"הנחת המחוקק היא שלענין עבריין שהוא פחות מבן שמונה עשרה, על אף שלפי גילו נושא הוא באחריות פלילית, אין זדון רשעתו כזדון רשעתו של מי שמלאו לו שמונה עשרה. משום כך גם פסקנו ששיקול דעת זה מסור לבית המשפט גם לענין מעצרו של נאשם בעבירת רצח, שהוא קטין, שאין מעצרו חובה, כפי שכך הוא לענין נאשם בעבירת רצח"

מדברים אלה ניתן ללמוד בבחינת קל וחומר, לעניין מי שגילו בן 14 בלבד.

במקרה זה, מצאתי כי קיימות נסיבות מצטברות המצדיקות סטייה מההלכה כי יש לעצור בגין יידוי אבנים והן: גילו הצעיר של המשיב; העובדה כי דובר באירוע חד פעמי; העובדה כי דובר באירוע בו האבנים הושלכו לעבר כלי רכב צבאי שהינו ממוגן ולא לעבר רכב אזרחי; העובדה כי המשיב לא היה יוזם האירוע; והעובדה כי אביו של המשיב התחייב שבנו לא יחזור על מעשיו.

אף אם מרבית הנסיבות אינן מיוחדות, ואולי לא היה די בהן, כשלעצמן, כדי להביא לסטייה מההלכה המקובלת, אני סבור כי ישנה חשיבות רבה לעובדה האחרונה שעניינה התחייבות אביו של המשיב. מעורבות ההורים והשפעתם על ילדיהם בכל הנוגע לשיקום ומניעת עבירות עתידיות, הינה שיקול חשוב בענישה, אך גם בשאלת המעצר (השוו עד"י 1517/09 התוב"צ נ' מחלוף (טרם פורסם)).

הירתמות של גורמים בעלי השפעה על הקטין, היכולים להשגיח עליו, ולא פחות מכך, יכולים לחנכו לפעול בדרך אחרת, הינה בעלת משמעות רבה לצורך בחינת המסוכנות העתידית של הקטין. סביבה תומכת ומעודדת יכולה, במקרים המתאימים, להוות גורם מרסן אשר יאיין מסוכנות עתידית של קטין.

לצערנו, בבתי המשפט הצבאיים לא ניתן לקבל תסקיר מעצר לגבי קטינים, אשר יכול היה לשפוך אור רב יותר על הסיכויים של אבי המשפחה לחנך את בנו ולהחזירו לדרך הישר. בהעדר תסקיר זה, ניתן להסתמך רק על ההתרשמות הבלתי אמצעית מהצהרתו הפומבית של האב בפני בית המשפט.

במקרה זה, כאמור, התרשמותי, כהתרשמותו של בית משפט קמא, הינה כי אין המדובר בהצהרה מן השפה אל החוץ, אלא בהצהרה כנה העומדת מאחוריה כוונה אמיתית למנוע מהמשיב לחזור לסורו.

לפיכך, בשל הנסיבות החריגות שפורטו לעיל, סברתי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא, ועל כן הערר נדחה.

בשולי הדברים אציין כי מן הראוי לדאוג למערך סוציאלי תומך בכל הנוגע לטיפול בעבירות המבוצעות על ידי קטינים, אשר יוכל לסייע לבתי המשפט, בין היתר, בבחינת חלופות מעצר מתאימות במקרים הראויים לכך.

ניתנה והודעה היום, 7 באפריל 2009, י"ג בניסן התשס"ט, בפומבי ובמעמד הצדדים.

שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: